חזרנו לבניין ביום חמסין, וזו הייתה הפעם הראשונה שראינו אותו עובד בתנאים שבשבילם הוא נבנה. המרפסות שפתחנו מחדש בשנת 2021 היו מלאות: כביסה בשתיים מהן, עציצים בשלוש, וילדה שישבה על המעקה בקומה השנייה וקראה. בשנות השבעים הן נסגרו כולן בתריסי אלומיניום, ובמשך חמישים שנה הדירות התקררו במזגן.
הפרט שחזר הכי הרבה בתוכניות המקוריות הוא עומק המרפסת. מטר ושמונים, לא מטר וחצי ולא שני מטרים. במדידה שעשינו לפני התכנון הנחנו שזה מספר שרירותי שנגזר מהקונסטרוקציה. רק כשחישבנו את זווית השמש בחודשי הקיץ הבנו שזה בדיוק העומק שמצל על החלון מאחוריו בין עשר בבוקר לארבע אחר הצהריים, ומכניס אליו שמש מלאה בדצמבר.
זה ההבדל בין שחזור לשימור. שחזור מעתיק את המידה. שימור שואל למה היא כזאת, ואז יודע מה מותר לשנות. כשהוספנו את היחידה בגג היא נסוגה שני מטרים מקו החזית, לא מפני שכך דורשת הוועדה אלא מפני שכל דבר שיבלוט מעל יקצר את הצל של המרפסת העליונה.
שלוש שנים זה מוקדם מדי כדי לדעת איך הבטון מזדקן, אבל מספיק כדי לראות שהדיירים לא סגרו את המרפסות בחזרה. זו המדידה היחידה שבאמת מעניינת אותנו.