הטענה של ההרצאה פשוטה: צפיפות אינה בעיה תכנונית, היא תנאי. הבעיה היא איך מחלקים אותה. אותן 96 יחידות דיור יכולות לשבת במגדל אחד של עשרים קומות, בשלושה בניינים של שש, או בשנים עשר בתים של שמונה. בשלוש האפשרויות אותו מספר אנשים ואותו שטח בנוי, ורק באחת מהן יש שכונה.
הצגנו את המתחם בפארק הירקון כמקרה בוחן. שלושה בניינים נמוכים סביב שתי חצרות פתוחות, קומת קרקע פעילה שפונה לפארק, וכניסות למגורים שלא עוברות דרך המסחר. הפרמטר שעקבנו אחריו לאורך כל התכנון היה מספר הדירות שרואות שמיים לשני כיוונים. הגענו למאה אחוז, וזה מה שקבע את המרווח בין הבניינים ולא תקן החניה.
החלק שקיבל הכי הרבה שאלות היה דווקא קומת הקרקע. יזמים שואלים תמיד אם מסחר שכונתי משתלם בקנה מידה כזה. התשובה הכנה היא שהוא בקושי משתלם, ושהוא מה שמפריד בין מתחם מגורים לבין שכונה. זו החלטה של המזמין ולא של האדריכל, ותפקידנו הוא להראות מה עולה על הכף.
השקפים והתמליל המלא זמינים. אם אתם מלמדים או מתכננים משהו דומה, קחו מהם מה שמועיל.